"יום אחד ראיתי עם הילד שלי תוכנית על גירוש מסתננים, והוא שאל אותי מה ההבדל ביני, שהגעתי מאוקראינה ואני יכולה לחיות בישראל, לבין המסתננים, שגם הם הגיעו מארץ אחרת ולא יכולים לחיות פה. הסברתי לו שזו מדינה של יהודים, ואני יהודייה. הוא שאל אותי 'איך את יהודייה? את בכלל לא שומרת שום דבר', אז הסברתי לו שמספיק שאימא יהודייה ילדה אותך. בהתחלה הוא לא האמין לי", כך מספרת לנו בחיוך אוקסנה רז-חיים שעלתה לארץ מאוקראינה בראשית שנות התשעים, על שיחה שניהלה עם בנה אריק, והובילה אותה לבסוף לבחור לערוך טקס בר מצווה בליווי ארגון צהר.
לכל משפחה שבחרה להיכנס לתוכנית בר המצווה של צהר יש סיפור אחר, שממנו אפשר לבנות פסיפס ישראלי מרתק על החברה הישראלית, על זהות יהודית ועל טקס ההתבגרות שלנו – בר מצווה. זו הסיבה ששוחחנו עם כמה משפחות כאלה: כדי להכיר את הטקס דרך עיני המשפחות, ולקבל תובנות הרלוונטיות לכל משפחה החוגגת בר מצווה בישראל.
למה בר מצווה? על זהות יהודית בישראל
טקס בר המצווה נחגג על ידי רוב ברור של היהודים בישראל, ולעובדה זו כשלעצמה השלכה על הרצון לקיים את הטקס. כך, למשל, לאוקסנה ולבעלה היה ברור שהם רוצים טקס מסורתי בבית הכנסת, לא רק כדי לחבר את הילד לזהות שלו, אלא קודם כול כי כך מקובל: "רצינו טקס עם עלייה לתורה, כמו כל הילדים שלומדים איתו בבית הספר. לא רצינו שהוא יהיה שונה". אבל מאחורי ההחלטה הבסיסית הזו עומדים גם ערכים עמוקים: "זה גם שלב חשוב בשבילו, להרגיש שהוא בוגר עכשיו. עוד לפני הפגישה עם המדריך אמרתי לו שביהדות אתה נחשב למבוגר בגיל 13".
"הזדמנות להתקרב – דווקא בגיל שהם מתרחקים"
לכל משפחה דגש אחר וזווית משלה על הטקס. יש משפחות שבהן הבחירה בטקס מסורתי היא פשוטה יותר. דגנית סקלה, למשל, מספרת שהיה לה ברור שאת בר המצווה של בנה איתי היא רוצה לערוך בבית כנסת: "אני חושבת שלאירוע כזה צריך להיות עוגן מסורתי, שמחבר ליהדות ונותן הצדקה ומשמעות נוספת לחגיגה המיוחדת הזו. רצינו לתת לאיתי טעימה מעשירה מהתרבות היהודית ברגע הזה".
גם אירנה ליבל סיפרה לנו על הערך שהיא מצאה בטקס בר המצווה המסורתי שערכה המשפחה לבנה אלון. " אני חושבת שבאופי המסורתי של הטקס יש משהו מאוד משפחתי ומאוד מאחד, במיוחד לילד בגיל הזה. ילדים בגיל הזה מאוד מרוחקים, שואפים כאילו להיפרד מהמשפחה, ולהיות כמה שיותר עצמאיים. אז דווקא בגיל הזה, שבו הם מכונסים כל אחד בחדר שלו ובמחשב שלו, זו הזדמנות לעשות טקס שמקרב בינם לבין המשפחה היותר מורחבת, סבא וסבתא, והשורשים שלהם".
יוסי פישמן, אבא של סער הנמצא על הרצף בתפקוד גבוה, שיתף אותנו בחשיבות המיוחדת שהמשפחה מצאה בטקס בר המצווה: "היה לנו חשוב לעשות את הטקס המסורתי קודם כול כי סער הוא יהודי. זה עוד שלב שכל יהודי עובר, זה עוד משהו שכל יהודי צריך לעשות, אבל גם היה חשוב לנו להעניק לסער טקס עלייה לתורה כמו כולם, ושתהיה לו חוויה חיובית מהאירוע".
"רצינו לעשות את זה בדרך שלנו"
אולם, בצד ההבנה המשותפת שטקס בר מצווה צריך להסתמך על המסורת, בקרב משפחות חילוניות עולים חששות מזרות כלפי הטקס, שאולי לא יתאים לאופי החילוני של המשפחה: "הרגשתי שהדת הנוקשה קצת גדולה עליי. היה לנו מאוד חשוב שהחוויה תעבור בטוב ובקלות, ושאף אחד מאיתנו לא ירגיש שכופים עליו משהו", סיפר יוסי.
גם דפני ספיר סיפרה לנו על חששות מסוג זה: "אנחנו משפחה חילונית לחלוטין, בלי שום זיקה לדת, לא שומרים שבת ולא שומרים כשרות. היה לנו מאוד חשוב לעשות משהו יהודי, שיעביר את המסורת, אבל פחדתי שיכתיבו לי איפה לעמוד ומה לעשות ואיך להיראות. רצינו טקס שיעשה את זה בצורה שתגייס אותנו לעניין, ולא תרחיק אותנו. רצינו לעשות את זה בדרך שלנו".
להפיג חששות מהמפגש עם הדת: "זה היה טקס שלנו"
הנקודה שהעלתה דפני פותחת דלת לאחד החששות המרכזיים בקרב משפחות: מקומן של הנשים בטקס. בחלק מהמקרים, לנשות המשפחה חשוב לעמוד קרוב לנער בר המצווה, במקרים אחרים חשובה להן האפשרות לראות כראוי את המתרחש, ומובן שאף אימא לא רוצה להרגיש מודרת באירוע משפחתי. לפעמים לא מדובר רק על ערכים, אלא על צורך פרטני. תמר כץ, שלבנה אלון צרכים מיוחדים, סיפרה על הקושי שלו להתנתק ממנה לזמן רב ועל הרצון למצוא פתרון שלא יפריד ביניהם במחיצה.
"בחרנו בליווי של ארגון צהר בשל ההדרכה הקשובה והמכילה שידענו שהם נותנים לילדים כמוהו", מספרת תמר, "אבל גילינו שגם בצהר, ארגון אורתודוקסי שמחויב להלכה, המדריך מסייע במציאת פתרונות לגבי הטקס עצמו. במקרה שלנו, הוא מצא דרך לקיים את הטקס בבית הכנסת, שלא בשעת התפילה הציבורית, כאשר ישבנו כולנו באותו חלל עם הבמה באמצע, בצד אחד גברים ובצד השני נשים, ללא מחיצה מפרידה. זה היה משמעותי מאוד עבורנו".
"זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי ככה בטקס יהודי"
ובאמת, מתוך כבוד לרצונותיהם של המשפחות, המדריכים שלנו משתדלים להציע פתרונות ככל שההלכה האורתודוקסית מאפשרת. גם דפני מספרת על פרט אחד, שהיה מרגש במיוחד עבורה בטקס: ברכת האימהות, שהמדריכים של צהר מציעים לכל אימא לומר במהלך הטקס, לאחר שהאב מברך "ברוך שפטרני": "למרות שבהתחלה לא התלהבתי מהאירוע בבית הכנסת, ויותר התלהבתי מהמסיבה באולם, לאורך התהליך היוצרות התהפכו, וכשקראתי את ברכת האימהות אחרי שדניאל קרא תורה, פשוט לא יכולתי לדבר. נחנקתי מהדמעות. זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי ככה בטקס יהודי. בחתונה שלנו, הרגשנו שנינו שאנחנו עומדים שם במקרה ושהטקס מתנהל במנותק מאיתנו. בר המצווה של דניאל הייתה חוויה מתקנת מדהימה. הרגשנו שרואים אותנו, שאנחנו חלק מהאירוע. זה היה שלנו".
גם אירנה סיפרה על השילוב של המשפחה אל תוך הטקס וההתאמה שלו אליה. "הצד שלי מהמשפחה עלה לארץ מרוסיה, ויש גם כאלה שאף פעם לא עלו לתורה, כי לא היה להם בר מצווה. אז ישי המדריך בירר מראש, והזמין את מי שרוצה שזו תהיה גם העלייה שלו לתורה, כמו של אלון. ובאמת, גם דוד שלי וגם אבא שלי הצטרפו ועלו לתורה והיה מאוד מרגש. בשבילם זה היה מאוד מיוחד, כי לא יוצא להם להגיע להרבה בר מצוות או אירועים בבית כנסת. הם לא כל כך מכירים. הם מאוד התלהבו מהמוזיקה ומהברכות. זה היה מכובד וזה היה מכבד".
"המדריך גילה הבנה, והחלטנו יחד על פיתרון"
גם למשפחה של דגנית היה צורך בהתאמות מיוחדות בטקס, שהיו מאוד חשובות עבורם: "איתי טבעוני, ולכן הייתה לו התנגדות להנחת תפילין, שעשויות מעור. גם כשניסינו להציע פתרונות כמו שימוש בתפילין של הסבא, כדי להימנע מקנייה של תפילין חדשות, הוא לא הסכים. הוא מאוד רגיש ועדין בעניינים האלה. מזל שדניאל המדריך גילה הבנה, ויחד החלטנו לוותר על הנחת התפילין, ואיתי קרא בתורה והתעטף בטלית".
בר מצווה כטקס התבגרות: "ראיתי את הבן שלי מתגבר ומתבגר"
החשש ממפגש עם הדת אינו החשש היחיד שמאפיין משפחות לפני בר מצווה. הורים רבים הביעו חששות פרקטיים לגבי היכולת של הילדים להוביל את הטקס ולקרוא בתורה, ממגוון רב של סיבות.
דפני מספרת על החששות של בנה לקראת האירוע: "את דניאל מאוד הטריד שהוא צריך לעמוד מול אנשים אחרים, ועוד לשיר מולם. הוא העדיף שהאדמה תבלע אותו". גם איתי, בנה של דגנית, חשש מאוד מהקריאה, אבל הקריאה בתורה שימשה אתגר מקדם, כפי שמתארת אימו: "איתי ביישן, והיה לנו מאוד חשוב להוציא אותו מהתחושות האלה, ושהוא יצליח לעמוד מול כולם ולקרוא. המטרה שלנו הייתה שהוא יוכל להסתכל אחורה על הרגע הזה ולהרגיש הצלחה".
"ממש לפני הבר מצווה הוא צבר ביטחון. זה היה מרגש."
דגנית משקפת את מה שאנחנו, בארגון צהר, מאמינים בו: לראות באתגר חלק חשוב מהתהליך ומההזדמנות הטמונה בו. לכל ילד יש חששות לקראת המאורע, ואף אחד לא מרגיש ביטחון מלא שהוא יצליח. זה בדיוק מה שיכול, בעזרת תמיכה נכונה, להפוך את הטקס לחוויית התבגרות משמעותית. כל ההורים שדיברנו איתם סיפרו כיצד המדריך עזר להתגבר על הקשיים, והעניק לילד תחושת הצלחה.
דפני הייתה הראשונה ששמה לב לשינוי של בנה, עוד לפני הטקס עצמו. "נדב המדריך ידע להרים לדניאל, להעלות לו את הביטחון. הוא זיהה את המקומות החלשים שלו, והיה אומר לי: 'תשמעי, היום היה לו קצת קשה, אז בלי שהוא יֵדע שדיברנו, תבקשי ממנו מחר להקריא לך כמה פסוקים, ותחמיאי לו על זה'. אחד הרגעים הכי מרגשים בתהליך הייתה הפעם הראשונה שדניאל הסכים להשמיע לנו את הפרשה שלו. תמיד הוא היה מסתגר בחדר, כדי שלא נשמע, וממש לפני הבר מצווה הוא צבר מספיק ביטחון והסכים סוף סוף להקריא לנו את הפרשה. זה היה צמרמורות בכל הגוף. ריגש אותי ברגע הזה לראות איך הוא התבגר, שהוא מסכים עכשיו לעשות משהו שהפחיד אותו בהתחלה".
"התרגשתי שהוא באמת התחבר לתהליך"
דגנית מספרת כיצד הנוכחות של דניאל, המדריך של איתי, בטקס עצמו, עזרה ליכולת של איתי להתרכז ולצלוח את המשימה. "במעמד בר המצווה, רגע לפני שכולם נכנסו, איתי ביקש עוד חזרה גנרלית, ודניאל הסכים בלי בעיה. גם בזמן הקריאה, הרוגע שדניאל נתן לו פשוט עזר להתגבר על הבלבול ועל הביישנות. הכול נעשה בחיוך ובקלילות. כשראיתי את איתי קורא בתורה, הוא היה כולו מרוכז בקריאה עצמה, והצליח להתגבר על הסחות הדעת שהפריעו לו קודם. היה שם משהו מאוד ממוקד, מאוד מרוכז, מאוד טהור. זה היה רגע מזוקק ומאוד מרגש. אז הבנתי שעשיתי את התהליך הזה בצורה נכונה".
גם אירנה סיפרה על הרגע שבו היא הבינה שהתהליך היה טוב. "אני קצת חששתי, כאילו, ככה זה גיל ההתבגרות. לפעמים אלון לא מסכים לעשות כל מיני דברים. מאוד התרגשתי לראות איך הוא עשה את זה, מההתחלה ועד הסוף, ושהוא באמת התחבר לתהליך, ולא היה לחוץ או כועס. הוא ממש התחבר לסיטואציה. זו הייתה חוויה חיובית בלבד, וגם איזשהו מסע שאלון עבר, שהיה מאוד מוצלח. הוא זה שחשב איך זה ייראה, הוא זה שהחליט שהוא רוצה בית כנסת ושהוא רוצה לעלות לתורה. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא החליט מה הוא רוצה, ואנחנו פעלנו לפי התוכנית שלו. כל הסיפור הזה היה מאוד מחזק בשבילנו כמשפחה".
"זה היה אחד מהרגעים האלה שאתה לוקח איתך כהורה"
גם סיפור ההצלחה של סער בטקס בר המצווה היה מרגש במיוחד. קולו של יוסי, אשר שמר על קור רוח במהלך השיחה, נשבר כשסיפר: "אני לא אדם דתי, רחוק משם, אבל היה ממש מרגש לראות אותו בבית הכנסת, עומד ועושה את זה כמו כולם, כמו שצריך. זה היה אחד מהרגעים האלה שאתה לוקח איתך בתור הורה. את ההצלחה הזו אני מייחס לדבר אחד: סער התמסר לתהליך ונהנה ממנו בזכות המדריך, שנתן לו להרגיש בנוח. החיבור ביניהם היה פשוט קסום. נוצר ביניהם קשר מדהים. אני חושב שהוא לא היה יכול לעבור את התהליך הזה בצורה טובה יותר, כי אם הוא היה סובל זה לא היה מצליח. בסוף הוא עלה לתורה, וכל כך התרגש והיה גאה בעצמו. אני בטוח שסער הפיק המון מהחוויה הזו, ולוקח את זה איתו הלאה".
ואכן, כפי שציין יוסי, כאשר האתגר קשה מדי, וגורם לילד סבל שלא מצמיח אותו, המדריכים יודעים היכן לסמן את קו הגבול. אוקסנה, למשל, מספרת: "לאריק היה קושי אמיתי במנגינה. בגלל שהוא לא מכיר את המקצבים האלה, ואף פעם לא היה בבית כנסת, חששנו שהוא לא יוכל לקרוא. שזה כל כך כל כך זר, כאילו מעולם מקביל. ואכן, התעורר שם קושי מהותי. המדריך זיהה זאת והחליט לוותר על המנגינה. הוא אמר לאריק שהמנגינה היא לא החלק החשוב, אלא המילים, ושהוא יכול רק לקרוא, בלי המנגינה. וזה מה שעשינו".
"המפגש עם המדריך שינה את דעתנו על החברה הדתית"
חשש נוסף שעולה בקרב משפחות הוא המפגש עם מדריך בר המצווה, שמגיע מרקע דתי שונה. "היה לנו אנטי לכפייה הדתית שאנחנו חווים בחברה החילונית, והיו לנו דעות קדומות. לא ידענו איזה דוס יגיע לפה. הוא יסכים ללחוץ לי את היד? הוא יסכים לשתות פה בבית? פחדתי שיחזירו לי את הילד בתשובה, שאני לא אדע איזה מסרים עוברים בחדר", סיפרה דפני על החששות לקראת המפגש עם המדריך. אך המפגש עצמו הפיג מייד את החששות: "המפגש עם נדב שינה את דעתנו על החברה הדתית, ובאותה מידה אני מקווה שהוא שינה גם את מה שהוא חשב על חילונים. אני חושבת שזה עזר מאוד לסטיגמות להתפוגג, ושזה היה תהליך חשוב מאוד בלי קשר לבר מצווה, כישראלים במדינה".
בדומה לדפני, אירנה מספרת שגם הם חששו שהילד יתלהב מדי מהחומר הנלמד, וירצה לקחת על עצמו מנהגים או הרגלים זרים למשפחה. "מתוך חשש, היה רצון לראות שאלון נשאר בכיוון של המשפחה, ולא נמשך יותר מדי לכיוון הדתי. יש כל מיני תכנים שילד בן 13 יכול להתרשם מהם ולהיכנס לזה. לא הרגשתי את זה. זה היה בצורה של העשרה. המטרה הייתה לעניין אותו, ולא להציג את זה כאילו ככה חייבים להתנהג מעכשיו. כאילו אלה הכללים של היהדות. זה הוצג בצורה עדינה, שהתאימה לאיך שאנחנו רואים את הדברים בבית: הדתיים מקפידים לעשות כך וכך. השיעורים עזרו לו להבין מאיפה זה מגיע, למה יש אנשים שפועלים באופן הזה, אבל שלא בהכרח כל יהודי יעשה את זה".
"הוא יצר אווירה קלילה, רגועה, שהתאימה לבית שלנו"
לאוקסנה היו חששות מעט אחרים לקראת המפגש עם המדריך. היה לה חשוב שהחוויה של אריק תהיה חיובית, והיא חששה שהמדריך יהיה קפדן מדי ביחסו אל הילד, כמו גם בתפיסות הדתיות שלו. "כשהבנים של אחותי, שגם הם חילונים מאוד, עשו טקס בר מצווה, זה היה להם טראומטי. אחותי מספרת שהגיע בן אדם, ישר התחיל לחלק לילד הוראות ולהלחיץ אותו – שב, תקרא. הוא גרם לילד להרגיש שהוא לא יודע ולא יכול", מספרת אוקסנה ומוסיפה: "המדריך של צהר היה אחר לגמרי. כשהוא הגיע, קודם כול הוא לא היה לבוש בשחור, או בבגדים מאוד זרים. הוא היה לבוש רגיל, עם כיפה סרוגה. הוא נכנס אלינו הביתה בנועם. במפגש הראשון הוא לא הכריח את הבן שלי לקרוא, אלא שאל אותו על הסבים והסבתות, על המשפחה שלנו, שיחק איתנו משחק. הוא בנה עם הילד קשר, ולא ישר התחיל ללחוץ עליו. גם בשאר המפגשים, ואפילו בטקס עצמו, הוא יצר אווירה מאוד קלילה, רגועה, מתאימה לנו – לבית שלנו".
ואכן, החוויה שמתארים ההורים שעימם שוחחנו היא של שקיפות מלאה. המדריכים משתפים את ההורים בנעשה בכל אחד משמונת המפגשים, ומקפידים על אווירה שמאפשרת למשפחה להיות מה שהיא, ולהתחבר לזהות היהודית בדרכה המיוחדת.
תוכנית מוקפדת ומדריכים שעברו הכשרה מקיפה
"זה בדיוק מה שאנחנו מצפים מהמדריכים שלנו", אומרת חני גנוד, מנהלת אגף בני מצווה בארגון צהר. "המדריכים שלנו עוברים הכשרה מקיפה, ומתבססים על תוכנית לימוד מוקפדת שכוללת שמונה מפגשים אשר כל אחד מהם מוקדש לנושא אחר. אבל מה שחשוב לנו באמת הוא שהמדריכים יֵדעו איך לגשת אל הילדים, איך להתחבר למשפחות, איך לאפשר לכל משפחה בישראל לחגוג בר מצווה בדרך שמתאימה לה. אני הכי מתרגשת לשמוע על מדריכים שממשיכים את הקשר עם המשפחות. זה חשוב לחברה הישראלית".
